הגעתי לאולפנה לפני 10 שנים
הגעתי מרקע לא פשוט, ההורים התגרשו בצורה מכוערת, ובאותה תקופה לא היה מי שידאג לי.
הייתי מסתובבת ברחובות, לא לומדת, פוגשת כל מיני אנשים מפוקפקים.
כשהגעתי לדולב לא האמנתי שמשהו יכול להשתנות. עשיתי שם המון בלאגן, אבל הצוות כל הזמן התעקש איתי, ורצה אותי.
הייתי רגילה שבבית הספר אני מסתובבת בחוץ, מעיפים אותי כל בוקר מהכיתה, ואין לי באמת מה לחפש שמה.
בפעם הראשונה בחיי התחלתי ללמוד בכיתה בצורה מסודרת. המורים לא הוציאו אותי החוצה, למרות שהתחצפתי הרבה, ועשיתי שטויות.
פתאום ראיתי שאני יכולה להצליח בלימודים, וגם מבחינה חברתית טוב לי.
כשהגעתי לכיתה יב' פתאום התחילו לשאול אותי מה אני רוצה לעשות אחרי בית הספר. ללכת לצבא, לשירות לאומי, ללמוד. בהתחלה לא ידעתי מה לענות, אבל לאט לאט התחלתי להבין שיש כיוון, יש לאן ללכת.
בדולב עזרו לי להתקבל לשירות לאומי במשטרה, אני, שהסתבכתי כל כך הרבה פעמים, הלכתי למשטרה!
במשטרה מצאתי תפקיד מעולה, ופתאום ביקשו ממני להשאר בתפקיד.
מצאתי את עצמי נשארת במשטרה, ואז הסבירו לי שאם אני רוצה להתקדם במשטרה אני חייבת השכלה.
פניתי לדולב, שמה שמחו לעזור לי להתקבל ללימודים גבוהים, ואפילו עזרו לי לשלם את התואר.
כיום אני עדיין בצבא, ובעזרת בתי דולב לנוער אני גם לומדת היום לתואר שני!
אני לא יודעת איפה הייתי היום בלי העזרה של בתי דולב לנוער,
ששינתה לי את כל ההסתכלות על החיים ועדיין ממשיכים ללוות אותי עד היום.
